אמא ביקשה שאגיע. גם הצוות רצה שנחשוב ביחד, נשתף פעולה. והם מתארים את ההתנהלות היומיומית. אחד הדברים שעלו זה קושי משמעותי לשבת לאורך זמן.
הוא קם, מבקש לצאת, חוזר אחרי פרק זמן משתנה, לפעמים יותר זמן, לפעמים פחות. הוא בכיתה א' (עכשיו כבר עולה לב').
ואני שואלת "רגע, כשהוא יוצא, מה הוא בעצם עושה?"
"מסתובב קצת בחוץ וחוזר". על פניו נשמע בסדר.
אבל מה? לי זה הזכיר את הילדים המשוטטים מהתקופה שלי. אלה שיצאו מהכיתה ושוטטו בחצר בית הספר… ואם מכיתה א' אתה לומד לצאת ולהסתובב בלי מטרה ובלי הגדרת זמן, מה אתה לומד מזה? יש לזה ערך לעתיד? ואיך אתה מרגיש עם עצמך כשאתה שם משוטט כשכל האחרים מצליחים לשבת בכיתה?
"בעצם למה לא לתת לו לצאת לאיזו משימה יזומה?" – למשל שיילך למזכירות להביא משהו או ייגש לאחת הכיתות לתת משהו? – אז מצד אחד הוא מתאוורר ומצד שני הוא עושה משהו בעל ערך, מועיל.
זו שיחה שהתקיימה שנה שעברה ובסופה הוחלט לנסות והתוצאה הייתה שזה הצליח יפה ?
לפני כמה ימים יצא לי לקרוא פוסט מקסים שסיפר על קלסר סגול. הרי בכל כיתה יש לפחות ילד אחד כזה שצריך איוורור, ובדרך כלל יש יותר. אז בפוסט סופר על בית ספר שהפך את נושא המשימות למשהו מאורגן יותר שכל הצוות שותף בו.
הם הכינו לכל כיתה קלסר סגול. מורה שרואה שילד צריך קצת להתאוורר, נותנת לו את הקלסר ומבקשת שייתן את הקלסר למישהו אחר מצוות בית הספר (מזכירה\מורה מכיתה אחרת\אב הבית). המורה שמקבל את הקלסר מבין מיד שהילד שלפניו צריך להתאוורר.
אז הוא יגיד לו תודה ואז יפעיל את הילד לכמה דקות (יזמין אותו לשתות איתו כוס מים במזכירות, יבקש ממנו עזרה בתיוק, עזרה בצילום במכונה, לגשת לאחת הכיתות לתת למורה טפסים לטיול או כל דבר אחר). הילד יתאוורר וגם יעשה משהו מועיל ואז יחזור לכיתה בהרגשה טובה.
בעיניי זה רעיון מקסים – זה עוזר לילדים, עוזר למורים והופך את הילד למעורב, פעיל ותורם מה שמעלה לו את תחושת הערך העצמי והביטחון והופך את הקושי שלו (מתקשה לשבת זוכרים?) לכוח, משהו מועיל וחיובי.
