כמו שכבר סיפרתי אני לומדת לנגן בגיטרה. למי שהתנסה, הנגינה בגיטרה מצריכה תנועות עדינות ומאוד ספציפיות של האצבעות, כאלה שאנחנו לא משתמשים בהם ביומיום (אלא אם אנחנו נגני גיטרה). ואני מצאתי את עצמי בכל שיעור חושבת לעצמי ולפעמים גם אומרת בקול – "את זה אין סיכוי שאני מצליחה" ואז מנסה ולא מצליחה וממשיכה ופתאום מצליחה טיפה יותר ועוד טיפה ובסוף מצליחה!!!! ואז מגיע הדבר החדש הבא ואותה מחשבה עוברת לי בראש. מודה.
ואני חושבת שזה הכי קרוב להתנסות של ילד שאני יכולה להגיע ממרומי גילי – כילד יש הרבה דברים חדשים ללמוד, לא רק עם הראש שזה אני מקווה כולנו ממשיכים כל החיים, אלא עם הגוף. וכמו שאני חשבתי ואמרתי "את זה אין סיכוי" גם ילדים מרגישים את זה אולי על בסיס יומיומי – מי יותר ומי פחות. אני חושבת שהחוכמה היא להמשיך לנסות כי מסתבר שהגוף שלנו מופלא ולומד מהתנסות וכשהגוף מצליח גם המוח מתפתח וגם הביטחון בעצמי.
וזו כנראה החכמה הגדולה – ללמד את הילדים שלנו להמשיך לנסות (וכמובן ללמד אותם את התנועה הנכונה שעליה יתאמנו) ושהגוף שלנו סופר חכם ולומד ומצליח רק צריך להמשיך לנסות גם אם זה מרגיש שאי אפשר כי "ילדים שלי מתוקים אתם עוד תופתעו לטובה".
ואני חושבת שזה הכי קרוב להתנסות של ילד שאני יכולה להגיע ממרומי גילי – כילד יש הרבה דברים חדשים ללמוד, לא רק עם הראש שזה אני מקווה כולנו ממשיכים כל החיים, אלא עם הגוף. וכמו שאני חשבתי ואמרתי "את זה אין סיכוי" גם ילדים מרגישים את זה אולי על בסיס יומיומי – מי יותר ומי פחות. אני חושבת שהחוכמה היא להמשיך לנסות כי מסתבר שהגוף שלנו מופלא ולומד מהתנסות וכשהגוף מצליח גם המוח מתפתח וגם הביטחון בעצמי.
וזו כנראה החכמה הגדולה – ללמד את הילדים שלנו להמשיך לנסות (וכמובן ללמד אותם את התנועה הנכונה שעליה יתאמנו) ושהגוף שלנו סופר חכם ולומד ומצליח רק צריך להמשיך לנסות גם אם זה מרגיש שאי אפשר כי "ילדים שלי מתוקים אתם עוד תופתעו לטובה".









